פסק-דין בתיק תא"ק 36082-07

לפני תביעה כספית בסך 1,957,238 ש"ח, בעניין יתרת חוב של הנתבעת בגין הלוואות שנטלה מאת התובע.

רקע

נטילת ההלוואה המקורית

מר יוסף ציביאק ז"ל (להלן "המנוח") וכן הנתבעת, אשתו, הגב' רחל ציביאק, היו לפני שנים רבות בעלים של חברה יצואנית בתחום הטקסטיל (סריגי ציביאק בע"מ), אשר לימים נקלעה להליכי פירוק. לחברה נותר חוב לבנק לפיתוח התעשייה, אשר הובטח על ידי משכנתא ללא הגבלה בסכום שרבצה על בניין השייך למנוח ולנתבעת, הממוקם ברח' קיבוץ גלויות 23 בתל-אביב ואשר הושכר על ידם לאחרים.

לצורך סילוק החוב הנ"ל, ביקשו המנוח והנתבעת לקבל הלוואה מאת הנתבע (להלן "הבנק"), כנגד משכון הבניין לבנק, כאשר החזר ההלוואה אמור היה להיות משולם באמצעות דמי השכירות השוטפים מהשכרת הבניין. בהתאם לכך, המנוח והנתבעת פתחו ביום 14.11.95 חשבון בבנק, חתמו על טופס פתיחת חשבון ועל הסכם שכותרתו "הסכם ותנאי עסק כלליים" וכן ייפו את כוחו של בנם, מר דוד ציביאק (להלן "ציביאק") לפעול בשמם בחשבון.

מאותו מועד, טיפל ציביאק בשם הוריו בחשבון ובהלוואה שנטלו מהבנק, כמו גם בהלוואות הגישור הנוספות שנלקחו על ידם ובכלל זה ניהל את כל המגעים מול הבנק בשנים הרלוונטיות לתביעה, היינו מאז פתיחת החשבון וקבלת ההלוואות ועד להגשת התביעה ועד היום. 

ביום 22.1.96 חתם ציביאק בשם המנוח ואשתו על שטר משכנתא, שלפיו, להבטחת אשראי בסך של 650,000$, ממשכנים המנוח והנתבעת את הבניין לבנק. ביום 29.2.96 נחתם הסכם הלוואה שלפיו קיבלו המנוח והנתבעת הלוואה בסך של 2,015,000 ש"ח, הצמודה למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית שנתית של 5.9% ואשר הייתה אמורה להיפרע ב-144 תשלומים חודשיים (להלן - "ההלוואה המקורית").

באותו היום הועבר סכום ההלוואה הנ"ל על ידי המנוח ואשתו לבנק לפיתוח תעשיה לסילוק חובם. באותו היום, נרשמה המשכנתא לטובת הבנק בסכום של 650,000$, תחת המשכנתא שהייתה רשומה לטובת הבנק לפיתוח תעשיה. גם העיקול לטובת בנק לאומי, שהוטל בעבר על הבניין ואשר היה רשום בעת שהמשכנתא לטובת הבנק לפיתוח תעשיה הייתה רשומה, נרשם מחדש באותו היום שבו נרשמה המשכנתא לטובת הנתבע. 

הפיגורים בתשלומי ההלוואה ונטילת הלוואות גישור

לטענת הנתבעת, חודשים ספורים לאחר שקיבלה היא והמנוח את ההלוואה, החל משבר חריף במשק הישראלי בכלל ובשוק הנדל"ן בפרט. בעקבות כך, טוענת הנתבעת, הבניין החל להתרוקן משוכריו, המקור הכספי היחיד שהיה מיועד לתשלום תשלומי ההלוואה התדלדל עד מאוד והיא והמנוח לא הצליחו לעמוד בתשלומי ההלוואה.

לפי טענת הנתבעת עצמה, החל מחודש יוני 1997, הפסיקו היא והמנוח לשלם את תשלומי ההלוואה כסדרם. לצורך עמידה בתשלומי ההלוואה, נטלו המנוח והנתבעת הלוואת גישור מאת הבנק, בסך של 30,000 ש"ח בריבית פריים (שעמדה אז על 14%) + 1.5% לתקופה של 36 חודשים.

ביום 16.12.97 פנה ציביאק במכתב לבנק, הודיע על עזיבת שניים מתוך ארבעת השוכרים, הסביר את המשמעות שישנה לכך על ההכנסות מדמי השכירות, הודיע כי בכוונתו לפעול להשכרת השטחים שהתפנו וביקש הלוואת גישור נוספת בסכום של כ-50,000 ש"ח, לתקופה של כתשעה חודשים. בעקבות כך, העניק הבנק למנוח ולנתבעת, ביום 23.12.97, הלוואת גישור נוספת, בסך של 50,000 ש"ח, בריבית פריים + 1.5%, להחזר בשישה תשלומים, שהראשון שבהם ישולם לאחר שלושה חודשי גרייס, היינו ביום 31.3.98.

ביום 22.1.98 פנה ציביאק במכתב נוסף לבנק, במסגרתו התלונן, בין היתר, על הריבית הגבוהה בחשבון, שהגיעה לכדי 23.9%, מקום שסוכם עם הבנק כי ריבית החובה בחשבון תהיה ריבית חובה רגילה ולא חריגה ומקום שריבית הפריים עומדת על פחות מ-15% וריבית רגילה בכל בנק, כמו גם אצל הנתבע, עומדת על 18%-19%.

אין מחלוקת כי בתקופה שבין 4.8.98 ועד 5.4.99, נטלו המנוח והנתבעת ארבע הלוואות גישור נוספות על סכומים נכבדים של 60,000 ש"ח, 120,000 ש"ח, 10,000 ש"ח ו-10,000 ש"ח נוספים, בריבית פריים + 1% או 1.5% ולתקופות שבין 3 - 12 חודשים. כמו כן, לטענת הנתבעת, בחודש דצמבר 1998 הפסיקו המנוח ואשתו לשלם את תשלומי ההלוואה המקורית והלוואות הגישור.

ביום 27.7.99 פנה ציביאק במכתב נוסף לבנק. במכתב זה ציין כי קיים שוכר אחד בלבד בנכס וכי הנתבעת אינה מצליחה להשכיר שטחים נוספים חרף השקעות שנעשו בנכס. כמו כן, הודיע ציביאק כי הנתבעת והמנוח החליטו למכור את הנכס וכי מכירתו תניב כ-1.5 מיליון דולר. לסיום ציין ציביאק כי מבוקש לאפשר לנתבעת ולמנוח למכור את הנכס בעצמם עד תם השנה ולאשר התחשבנות הוגנת עבור הריביות בתקופה שלא הוחזרו תשלומי ההלוואה, היינו חיוב בריבית דביטורית רגילה ולא בריבית חריגה. 

חרף מכתבו הנ"ל של ציביאק, הנכס לא נמכר על ידי הנתבעת והמנוח עד תם שנת 1999. בעקבות כך, בשנת 2000, הועבר עניינם של המנוח והנתבעת למחלקת לקוחות מיוחדים של הבנק, אשר אמונה על גביית חובות לקוחות.

ביום 14.5.00 פנה ציביאק במכתב נוסף להנהלת סניף הבנק. במכתב זה מתאר ציביאק את השתלשלות העניינים ממועד נטילת ההלוואה הראשונה בשנת 1996 וכלה בנטילת הלוואות הגישור. במכתב זה מציין ציביאק כי כבר בחודש ספטמבר 1999, החליט למכור את הבניין והוא פועל בכיוון זה באמצעות עו"ד עדי זרנקין. עוד צוין במכתב זה כי בנק לאומי החל לפעול כנגד המנוח והנתבעת בהוצל"פ, בגין החוב נשוא העיקול שרשום על הנכס וכי לאחר מאמץ רב וגיוס כספים מצד ג', סולק החוב ביום 11.5.00 כמו גם העיקול.

עוד נאמר במכתב זה כי ניסיונות לקבלת הלוואה מבנק אחר או מצד ג' אחר, שתסלק את חוב המנוח והנתבעת לבנק, לא צלחו. כן הוזכר במכתב הסכם עם דייר חדש לפירעון חובו בגין דמי שכירות, על ידי תשלום של כ-110,000 ש"ח בתשלומים.

עוד ציין ציביאק במכתבו כי המשק עומד לצאת מן המיתון ושווי הבניין (כ-1.6 מיליון דולר נכון ל-11/99) עולה בהרבה על החוב. ציביאק הודיע כי המנוח והנתבעת מוכנים להגיע לכל פתרון הגיוני ובלבד שלא ימונה כונס נכסים לבניין, אשר יגרום נזק עצום והוצאות רבות.